הרב אס"ף בנדל

נמצאים אנו בזמן מיוחד, כמו בפסח מצרים אנו מתכנסים בבתינו, בזמן שהמשחית מסתובב בעיר, זמן שבו עלינו להתכנס ולהתבונן פנימה, ולשוב אל סגולתנו העצמית, אל ישראליותנו, אל חירותנו, אל טבעיותנו, ומתוך כך יתוקן העולם כולו, ותשוב הרפואה והברכה לעולם.

כתב הטור באו"ח סימן תל:

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים: 'למה זה לכם'? והשיבו: 'לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו'. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

בתוס' בשבת פז: מביא טעם אחר, שנתקבצו בכורות אוה"ע אצל ישראל ושאלום, וענו להם שהקב"ה עומד להרוג את בכורי מצרים, ובקשו הבכורות מפרעה שישלח את ישראל, ומאחר שסרב עשו בכורות מצרים מלחמה עם המצרים.

אם כן, שני עניינים יש כאן, לפי הטור הכנה לקרבן פסח, ולתוס' הכנה למכת בכורות.

והקשו המפרשים על הטור – מדוע אם כן שבת הגדול? לכאורה היה צריך לציין את התאריך בו נעשה הנס – י' בניסן, גם ביום חול.

ועוד הקשו – הרי הנס התרחש במשך ארבעה ימים, מדוע אנו מציינים דווקא את היום הראשון שהיה בשבת?

על השאלה השניה עונה הב"י כי עיקר הנס היה ביום הראשון, יום הלקיחה שאז היה עיקר קהיון השיניים, ובשאר הימים כיוון דדשו דשו.

על השאלה הראשונה עונה הב"ח, שגם יום חציית הירדן הוא בעשירי בניסן, ואם היינו מציינים יום זה כ"יום הגדול" היו טועים לומר שהוא זכר לחציית הירדן, ולכן מציינים דווקא בשבת, כי ידוע שעלייתם מהירדן לא היתה בשבת. וכן הביא הט"ז בשם הרב משה חריף.

"הלבוש", ר' מרדכי יפה, מתרץ כי הנס בא על ידי שמירת השבת, שהיו ישראל שומרים שבת במצרים, ולכן תמהו המצרים כשראו את ישראל לוקחים את השה ביום השבת וקושרים למיטתם.

הדרישה, מביא את דברי המדרש:

"וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה שנאמר (יחזקאל כ) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים הה"ד (שמות יב) משכו וקחו לכם כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם הוי (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון" (מדרש רבה שמות פרשה טז פסקה ב).

על פי המדרש, מבאר הדרישה, כי משה גילה לישראל את טעמו וסודו של הקרבן, והיה זה בשבת שהוא יום מיוחד למנוחת הנפש ולהתעלות, ובאותו היום, מכח קדושת השבת, משכו ישראל ידיהם מע"ז, ונתגדל ונתקדש שם ד' לעיני מצרים שהו שינהם קהות, וזו כוונת הטור.

דברי הדרישה מתאימים לדברי הב"ח שהקשה עוד – והרי המצרים היו יודעים שישראל שוחטים ואוכלים כבשים בכל יום ויום, מה נשתנה בלקיחת השה הנוכחית משאר הימים?

וענה הב"ח שהיו ישראל שבשחיטה זו הם שוחטים גם בשמים את אלהי מצרים, את הכח הרוחני אליו סוגדים המצרים, ואליו סגדו רבים מישראל עד אותו היום, ועל זה היו כהות שיני המצרים, על עזיבת ישראל את אלהי מצרים, ועל הנכונות לשחטו.

הבאר היטב, בשם ר' משה ראליוש, מסביר על פי זה את השייכות דווקא לשבת, כי דווקא בשבת ראו המצרים שהם מוכנים לשחוט את אליהם ורק מפאת השבת אינם עושים זאת, משא"כ בשאר הימים.

החכמת שלמה מביא טעם נוסף, מכיוון שבפסח הוא ראש לרגלים, היינו חושבים שקדושת יום טוב שבו גדולה כקדושת השבת, ולכן השם "שבת הגדול", המציין כי קדושת השבת גדולה מקדושת יום טוב של פסח. ומביא גם נפק"מ להלכה עיי"ש.

הרב זצ"ל מביא ג' טעמים שהם אחד, לקריאת שבת הגדול-

במאורות הראי"ה עמ' רא, מבאר הרב כי ישראל שמרו את השבת במצרים כיום של מנוחת הגוף, אבל על ידי הפסח התעלו לשמור את השבת מצד קדושתה העליונה, המביאה להכרת טובו של ד', ולהתעלות העולם. ולכן קראו לה שבת הגדול, להורות כי תכלית המנוחה לבד מקטינה את ערך השבת לעומת שאר ימי המעשה, ואילו הכרת קדושתה מגדלת את השבת, ואת העולם כולו.
במאורות הראי"ה עמ' רה, מבאר הרב כי בשבת יש שני עניינים, זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, כנגדן יש לנו שתי שבתות מיוחדות, "שבת בראשית" ו"שבת הגדול".
מכח מעשה בראשית נולד בנו המוסר האנושי הטבעי, המשותף לכל בני נח. אך לישראל יש גם מוסר קודש ישראלי, המתרומם מעל הטבע האנושי ומעלה אותו, מוסר הנובע מיציאת מצרים ומתן התורה.
ולכן שבת יציאת מצרים נקראת שבת הגדול, להורות כי עם ישראל שומר את המוסר האנושי לא מתוך אנושיותו, אלא מתוך ישראליותו, ומתוך התורה האלהית המצווה אותנו על שמירת המוסר האנושי הטבעי.

בדרוש הט"ז במדבר שור, עוסק הרב בב' התכליות של ישראל. האחת, לטובת העולם, להדרכתו ולתיקונו, מצד זה יש יחס לישראל ולגויים, וזהו צד הבכורה שבישראל. אך התכלית היותר העליונה, היא עצם מעלתם וקדושתם של ישראל, ועצם קרבתם לד' ועבודתם אליו.
בשביתת השבת מתגלה מעלתן המיוחדת העצמית של ישראל, שבה אין לגויים כל חלק, וכאשר מצווה הקב"ה את ישראל על הפסח, שבו עניין סגולת ישראל לתיקון העולם, מברר להם כי מעלתם לעצמם יותר גדולה, ולכן נקרא זה שבת הגדול, להורות שגדול מאוד כח השבת, שיישאר לעתיד לבא רק לבני ישראל.

מוסיף שם הרב, כי זה הטעם לאיסור הוצאת קרבן הפסח מהבית, ואיסור שבירת העצם, שמא נטעה לומר שמצד הרצון לתיקון העולם עלינו להוציא את עיקר התורה וסתריה מחוץ למחנה ישראל, או שמא עלינו לשנות את מצוות התורה לצורך קירוב הלבבות ותיקון העולם. אך עם הרצון לתיקון, עלינו לשמור על קדושת ישראל העצמית, מוסרו ותורתו, ולכן נאסרה הוצאת בשר מהבית ושבירת העצם.

נראה, כי חוט אחד חורז את הטעמים השונים לשבת הגדול, הפסח, הבכורה והשבת. מתוך שבת הגדול הולכת ומתבררת מעלתם המיוחדת של ישראל, ומעלתה המיוחדת של השבת המיוחדת לישראל.
לא עם לאומי טבעי אנו, כי אם "בני בכורי ישראל", אשר מעלה וסגולה עליונה נבדלת מן האומות בקרבנו. המעלה הישראלית העליונה היא גם המדריכה אותנו, כיצד לא לאבד את אנושיותנו, גם בזמנים בהם התרבות שסביבנו משחיתה את דרכה.

נמצאים אנו בזמן מיוחד, כמו בפסח מצרים אנו מתכנסים בבתינו, בזמן שהמשחית מסתובב בעיר, זמן שבו עלינו להתכנס ולהתבונן פנימה, ולשוב אל סגולתנו העצמית, אל ישראליותנו, אל חירותנו, אל טבעיותנו, ומתוך כך יתוקן העולם כולו, ותשוב הרפואה והברכה לעולם.