למהלך הפנמת ידיעותינו

"אתה באמת מרגיש קשור למה שאתה לומד בישיבה" - שואל שלמה את יצחק - תסתכל בחוץ על כל החבר'ה שכבר עזבו את הישיבה איפה הם נמצאים ביחס לשאיפות שלהם? תראה אותנו בבין הזמנים ובשבתות שאנו בבית... האם אנחנו באמת מנסים להנחיל את השאיפות שלנו בתוכנו- בעולמנו הפנימי, בצורת ההתנהגות שלנו, בסדרי העדיפויות שלנו?? האם מה שאנו לומדים משנה לנו את קווי המחשבה או שאלו סתם עוד ידיעות???

"תשמע אחי" - עונה יצחק לשלמה - " זה לוקח זמן, זה תהליך, עם הזמן שהאדם שוקע בישיבה הוא גם מפנים..."

אני לא יודע אם התשובה הזאת סיפקה את שלמה. אבל אותי בחנוכה של שיעור א' היא לא סיפקה. הרבה זמן אני שואל את עצמי האם ישנם דרכים מעשיות יותר, מאשר להמתין ולחכות שעם הזמן הדברים פשוט יופנמו? אולי בעצם אפשר לעזור לדברים להיכנס ולעבור ממדור המחשבות והאורות הגבוהים, למדור הדעת- תובנות החיים?

יצא לי לחשוב ולהרהר בדבר הרבה במהלך השנתיים האחרונות. בין אם בשיחות עם רבנים וחבר'ה מהישיבה, ובין אם במחשבות עם עצמי. לאחרונה התבררו לי כמה נק' בעניין זה והייתי רוצה לשתף אתכם בהם....

• תורה=חיים: זו הגישה שעמה אנו צריכים להיכנס ללימוד. בלי זה אין אפשרות להפנים את מה שנלמד, הרי הכל יהיה חיצוני וזר לנו. כל עניין ההפנמה היא כדי שהתורה תהווה מקור חיים.

בשביל זה הישיבה צריכה להיות בית, מקור מים חיים:" והיה כעץ שתול על פלגי מים... וכל אשר יעשה יצליח" רק אם האדם הכה שורש, נשתל בישיבה, אפילו אם הוא עדיין לא חי חיי תורה הוא "יצליח". כי השורש שלו מכוון. הוא עלה על דרך הישר.

לא משנה כמה זמן האדם בישיבה. מה שמשנה זו השאלה- האם הוא שתול! אחרי שנשתלים כל מה שנשאר זה לגדל, לטפח, לגזום, לנקש. נכון, גם אלו, משימות קשות הן. אך עיקר הקושי הוא ההשרשה, בשלב הזה הדופק של האיכר על 180. הנטיעה היא בבחינת יצירת יש מאין, הגידול שלאחריו הוא שימור ושכלול. לכן צריך להכין את הקרקע בצורה טובה לפני כן. הרבה לפני שאנו בכלל מתחילים ללמוד צריכים אנו לברר מה הגישה שלנו לדבר. 

ההפנמה היא לא קלה, היא קשה! ועל מנת שנוכל באמת לזכות לכך צריכים אנו לבוא בגישה כזו- גישה של חיים, גישה של בית, גישה של איכר הבא לטפל בקרקע שלו ולהכין אותה לזריעה. עם זה אנו באים ללמוד תורה! אנו באים כדי להישתל! להרגיש שייכות לחלק ממרחב החיים האדיר הזה הקרוי תורה! 

 

• עמל: עצם העמל של האדם גורם לו להוציא את כל כוחותיו על מנת להבין את התוכן הנלמד, ומתוך כך הוא נקשר אליו. ידוע שכאשר אדם משקיע בדבר מסויים הוא נקשר אליו כפי מידת השקעתו בדבר. לדוג': מדריך בסניף- אם הוא ישקיע בחניכים שלו: יכין את הפעילויות יום לפני העברתם, יקנה להם צ'ופרים, ידבר עם החניכים שלו וכו', אז הוא גם יראה ברכה בעמלו והשבט שלו יתקדם. אם הוא לא ישקיע, לרוב, השבט יישאר באותה הנקודה. עקרון זה גם נלמד מהקשר שיש בין אימא לעוברה, וכן בין אדם לכסף שהרוויח מעבודה(אל מול כסף שקיבל) וכדו'.

העמל הגדול ביותר הוא החזרות. לחזור על הדבר עוד פעם ועוד פעם זה מאד קשה ובעיקר מעייף, אולם בסופו של יום, הגמרא נהיית חלק ממך- כפשוטו! החזרה לוקחת את התוכן ממדור הידיעות ופשוט הופכת אותו להיות פשוט. כלומר הוא הולך איתך לכל מקום. הוא שגור על לשונך. בחזרה אפשר לעבור על דף גמרא ב5 דק'! חוץ מההנאה שבדבר זה גם יוצר אהבה ללימוד וקשר חזק אליו. בעניין זה, כבר שגורות בפי כל דברי הרב לאחיו: "הנני מוסיף לזרז למזורז כמוך שיחיה לשקוד על התורה ולחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד..."

 

• שמחה בלימוד: התרופה למצב שבו העמל גורם לעצבות ולריחוק מהלימוד. ידוע לכל, שכאשר האדם עוסק בדבר אשר מסב לו צער וקושי גדול עד אשר אינו יכול לשאת אותו, הוא פשוט לא יאהב אותו וממילא לא יתחבר אליו. לכן כאשר אנו לומדים אנו צריכים למצוא את התכנים שכאשר נלמד אותם, הם יסבו לנו אושר. השמחה של האדם נובעת ממקומות מאד עמוקים, ולא סתם היא שורש המידות הטובות. כמו כן, האופטימיות אשר נמצאת בתחושת העונג והשמחה נותנת לנו טעם לעוד. לכן בסופו של יום, כלפי דבר שאנו מרגשים שאנו באמת שמחים בו, יש לנו הרבה יותר כוחות להשקיע בו, וממילא לעמול עליו.

 

• התבטלות: כאשר אנו מגיעים לישיבה אנו טעונים בהמון הנחות יסוד, תובנות והשקפות על החיים. הרבה מהנחות היסוד הללו סותרות את העניינים היסודיים הנלמדים בישיבה, לפיכך, אין פלא שמה שנלמד יהיה זר לנו, ירגיש חיצוני ולא קשור. הרי מאיזו סיבה עליי לשנות את השקפותיי, ובמיוחד שמדובר באוסף ידיעות שעכשיו למדתי?? מה, כל מה שגדלתי עליו לא נכון?!

התשובה לשאלות אלו היא התבטלות! כאשר אנו נכנסים לישיבה אנו צריכים להיכנס לבחינה של התבטלות. אנו צריכים להיות ענווים. גישה זו טומנת בחובה את היסוד, שכאשר אנו לומדים תורה אנו נצבים מול דבר ה'. אנו כבני אדם לא יודעים כלום - "לית ליה מגרמי כלום" - כל הנחות היסוד שלנו מונחות בספק עד אשר יתבררו ויתאמתו עם דרך התורה. ומניסיון, בסוף מגלים שהרבה מאד מהנחות היסוד שלנו מתאימות לדרך התורה!

כמובן שבכדי להגיע למדרגה כזו דרושה לנו אמונת חכמים. פשוט להאמין שמה שאנו שומעים מרבותינו הוא אמת ונכון. בלי זה, זה לא מתחיל...

 

• קישוריות: הצד המשלים של ההתבטלות. ללא זה ההתבטלות לא שווה כלום. היא הורסת!

בקישוריות אנחנו מחפשים את הקשר שלנו אל הנלמד, אל היסוד ששמענו בשיעור, אל הדיון בגמרא. אם למדתי משהוא והוא התחבר לי, אז אני שואב אותו אלי. אני חושב עליו, מלבן אותו, מדבר עם חבר, מחפש איפה זה פוגש אותי בחיים, מעמיק בנושא! כותב עליו לעלון!!!

ואם תשאל: "מה קורה אם לא התחברתי?" בשביל זה רבש"ע ברא לך פה. אתה פשוט שואל שאלות. איפה אני נמצא ביחס לדבר שעכשיו שמעתי? ברור לי שהוא אמת, אבל מה אני אומר? איך אני יסביר את הגמרא? האם אני חולק/מסכים עם רבא?

אחרי השאלות האלו מגיעה השאלה המשמעותית ביותר- למה אני לא חושב כמו רבא? למה אני לא מסכים עם העיקרון שבשיעור? על השאלות האלה צריכים אנו להתעכב! אלו השאלות שמבררות את היסוד הפנימי שלנו, מזככות אותו ומדריכות אותו לדרכה של תורה.

         

• פנקס: זהו פן מעשי יותר של הקישוריות. הווי אומר: לקחת עקרון שהתחברת אליו, לסכם אותו בקצרה ולשים אותו בכיס - מוכן לשינון מתמיד. איזה עקרון לוקחים? מה שאתה מרגיש קשר עמוק אליו, שכאשר הוא הגיע אליך פשוט הרגשת קליק. בין אם למדת זאת משיעור, חברותא, לימוד עצמי, הסתכלות בברואים, גילוי אליהו וכדו'. כל דבר שפגשת בחיים והרגשת הזדהות אמיתית איתו- תרשום! למה? כי דבר שאנו מרגישים איתו הזדהות, מתחברים אליו, מסמל לנו שהיסוד הזה נמצא בתוכנו ופשוט לא היו לנו מילים בכדי לבטא אותו. ואם עכשיו יש, אדרבה, נקפוץ על המציאה ונרשום אותו...

 

• תפילה: להתפלל ולבקש על כך שנזכה להפנים ולהבין את מה שלמדנו. שנזכה לקשר אותו לחיינו. לחיות אותו באופן פנימי-עצמותי ולא חיצוני-מנוכר. שנזכה להתקשר יותר לעם ישראל, להסתכל בעין טובה על האחר, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.."- לומר את זה בכוונה אמיתית, זה פשוט פועל המון.

התפילה משנה את האדם על ידי כך שהיא פועלת על הרגש שלו. כאשר האדם מתפלל ובאמת מבקש מתוך רצון פנימי ואמיתי, חוץ מזה שהתפילה משפיעה רבות למעלה... היא משפיעה על האדם בחזרה וגורמת לו לחיות יותר את הרצונות והשאיפות שלו. היא הופכת את מאווייו הפנימים של האדם לאותות חיים החפצים להזרים את מטעניהם הפנימים לעולם.

שנזכה!

 

הערת מערכת: ההפנמה הטובה ביותר היא הכתיבה. ובמיוחד כתיבה לעלון הישיבתי התורמת לכלל...