תורה ועבודה

זה עתה סיימנו את חומש שמות, בפסוקים המשמחים, מלאי ההוד והרושם "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וכו' כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

פסוקים אלו מהווים חתימה והשלמה של מהלך הספר כולו - יצירת עם ישראל, מתן תורה, והשראת השכינה בישראל.

ומיד אנו ניגשים לספר ויקרא.
הרצי"ה זצ"ל מרבה להדגיש ולבאר את הקשר והיחס בין שני חומשים אלו. קשר הכרחי ומהותי.
לכאו' ספר שמות עוסק בעניינים גדולים, יסודות אמונה, תורה ושכינה הנוגעים לכלל ישראל. ואילו חומש ויקרא, הנקרא "תורת כהנים" שונה במהות, הוא עוסק הרבה בדיני הקורבנות, כהונה וכוהנים, ובפרטי הלכות ודינים שונים בטומאה וטהרה.

אלא שבאמת שמות ויקרא מהווים עניין אחד שלם (ואפשר אף להתנסח בזהירות שהם "הלב" של חומשי התורה. "עצם העניין"). כך כותב הרצי"ה "שמות-ויקרא אינם ספרים נפרדים, כנוסח הטפשי של המכנים עצמם "מדענים במקרא". "ספר ויקרא הוא המשך אחד של ספר שמות. "ויקרא אל משה..." נמשך מ"כבוד ה' מלא את המשכן".

בספר שמות ישנה הופעה אלוקית אלינו, תורה והשראת שכינה "מלמעלה למטה". ורק מתוך כך יש מקום לעבודה שלנו בפניה אל הקב"ה "מלמטה למעלה". אלמלא שהקב"ה נותן התורה ופונה אלינו, לא הייתה לעבודתנו הפונה מעלה, אלא ערך של עבודה אנושית בלבד. כמי שאינו מצווה ועושה. אך מכיוון שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, מעתה עבודתנו הינה בעלת ערך אלוקי מוחלט. פעולה נצחית נשגבת, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו.

עניין זה חוזר ומתבאר מספר פעמים בספר הכוזרי (עיין לדגו' א' עט', א' צט', ב' מו', ג' כג', ג' נג') וז"ל (ג' כג') "... וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל אלוקים אלא במצוות אלוקים עצמן, לפי שהוא יתעלה יודע שיעורן וקצבן וזמניהן ומקומותיהן ומה ששייך לאלה החובות אשר בהשלמתן יהיה הרצון והדבקות בענין האלוקי. כמו שהיה במעשה המשכן וכו' ונסמכה להשלמתם השראת השכינה, מפני שנשלמו שני העניינים אשר הם עמודי התורה, הראשון בהם שתהיה התרוה מאת ה', והשני שישמעו לה הקהל בלב שלם. וכו'" עיי"ש.  

יסוד זה, היחס בין התורה - הפניה האלוקית אלינו, והעבודה - הפניה שלנו אליו (בעבודת הקורבנות, ובעבודת התפילה), מתבאר ומשתלם כעניין אחד בעל שני צדדים בשמות-ויקרא.
לסיום, מוכרים דברי רש"י על הפסוק הראשון "ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו וכו'.
יכול אף להפסקות היתה קריאה, וכו' ומה היו הפסקות משמשות,ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט".
ההפסקות משמשמות להפסקת התבוננות ועיון, הבנה והפנמה.

אנו נמצאים בימים שכל החיים הסואנים הרגילים עומדים מלכת. זהו זמן 'להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין'. ודאי נעשים איתנו עניינים גדולים. וודאי שיש להתמלא בצפיית ישועה, הצומחת ועולה, כמנהגו של עולם - בהעדר הקודם להוויה מתוקנת ומשוכללת יותר.

הרב כותב באורות המלחמה א' "ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה".
אנו אמנם לא במלחמה, אך נראה שיש במציאות העכשווית סוג של שבירת מציאות החיים המוכרת, וכפי גודל מחיקת הצורה, כך גדלה הצפייה ללידת צורה חדשה איכותית ועמוקה.
אין הכוונה שהמשיח הולך לצוץ פתאום מאחור הקיר כפי שישנו שיח מסוג כזה, בייחוד ברגעי קושי כימים אלו. (כלו' תמיד אמיתי ודרוש ומצווה להאמין שהיום אם בקולו תשמעו, ולצפות לישועה בכל הדרכים. אך לענ"ד אין הבדל בזה בין ימים כתיקונם לימים שאינם כתיקונם).

אלא להבין ולצפות לתהליך העמוק והחודר שנעשה במציאות, ליד ה' המנהלת את המציאות ביד חזקה ובזרוע נטויה. משנה סדרים ותרבויות ומולידה דרכי חיים גדולות ומלאות יותר בתוכן האלוקי והאמוני. בע"ה נתחזק ונרומם מבטנו, כלשון הרב שם "בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ה' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו בייחוד". 

מתוך כך נרומם את השיח והמבט בכל סביבתנו, אומתנו, ומתו"כ נרומם את העולם כולו.

שבת שלום ומבורך.