בפרק כ"ו בספר "תפארת ישראל" מברר המהר"ל את הסיבה שבגינה ניתנה התורה דווקא במדבר.
נראה שבבסיס הבירור הזה עומדת שאלה נסתרת – הלוא היינו מצפים שהתורה, השכל האלוקי, דבר ה' היורד מן השמים, תינתן דווקא במקום שהוא פסגת היישוב האנושי! דווקא במקום שבו התפתחה האנושות בצורה המרשימה והגדולה ביותר, המקום שבו השכל האנושי הגיע למיצוי עצמי והתרבות והמדע בנו לעצמם קומה משמעותית – דווקא שם תינתן התורה, להורות כי התורה היא מעל השכל, מעל ההבנה האנושית. מדוע זה תינתן התורה דווקא במדבר, מקום שממה וחוסר חיים, האם רק שם יכולה התורה להוות ברכה?! האם במקום בו האדם בנה מקום יישוב ופיתח חיים משוכללים אין חלילה מקום להשפעת התורה וברכתה?!
המהר"ל עונה על כך מתוך דברי חז"ל במדרש:
"ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו ישבי סלע. (משל) לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו נכנס לשניה וברחו מלפניו נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות כאן אני בונה כסא וכאן אני דר כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים ברח מלפניו שנאמר הים ראה וינוס וכן ההרים רקדו כאלים בא למדבר חריבה קדמו אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה מכל המדינות כאן אני בונה ודר בתוכו התחילו שמחים שנאמר ישושם מדבר וציה".
מבאר המהר"ל שם, לפי מיעוט הבנתי, כי הים, הירדן, ההרים והגבעות – הינם כולם מציאות ממשית בעלת ערך וחשיבות. כל מקום והתכונה המיוחדת שלו, האופי המיוחד והופעת החיים המתאימה לו. במקום זה, לא יכולה להופיע התורה. כאשר נכנס הנשיא לתוך המדינה המיושבת, חוששים יושביה מאוד – יש להם תרבות, יש להם אורח חיים, יש צביון מסוים שהם בנו ויצרו במשך השנים – כניסת הנשיא הגדול עלולה לזעזע את כל הקומה הזו. על כן הם בורחים.
כאשר אדם שקוע במציאות החומרית, כאשר הוא מחשיב את הרצונות והשאיפות הפרטיים שלו ומעמיד אותם במנותק מרצון הבורא, מהעולם הנשמתי שלו – אין הוא ראוי לקבל תורה. הוא מוכן ללמוד פה ושם, הוא מוכן להיפגש עם רעיונות מעניינים ועם הבנות מחודשות – אך הוא איננו מוכן להתבטל לתורה, להשתנות, לתת מקום לתורה לחול בתוכו באופן שהיא תעצב את אישיותו, תרומם את כל הלך המחשבות שלו ואת כל מגמות חייו.
רק המדבר שמח בהיכנס אליו הנשיא. רק מי שעושה עצמו כמדבר ביחס לדבר ה', ומבין שאין מקום לכל הבנותיו ושאיפותיו אלא כממלאים את רצון ה' – רק הוא באמת יכול לקבל תורה. אותו אדם מבין שמציאות הנשיא במקומו תביא לו פריחה עצומה, הוא מבין כי המחשבות הכלליות העצומות שאותן נושא הנשיא באישיותו – בכוחן להרים את כל חייו לגובה אחר לגמרי, להפוך את המקום הקטן והעלוב שלו לנווה מדבר חי ופורח.
על כן ניתנה התורה במדבר, לומר לך כי כדי שתוכל המציאות לקבל תורה – עליה להיות מדבר, כדי שהאדם יוכל להיות בעצמו הר סיני, כדי שהוא יוכל לקבל על עצמו את עול התורה באופן שירים את חייו ויגביה אותו למעלה – עליו להתמלא ענווה, עליו להיות מדבר. המדבר הזה בעז"ה יציץ ויפרח, יימלא בדשאים, פרחים ועצי פרי – ויביא ברכה גדולה לו ולעולם כולו.