זכרון ושכחה

מושג הזיכרון תופס מקום בנפש רק כשמגיע יחד איתו מושג השכחה. כלומר, כאשר אדם עומד מול מציאות מסוימת ומתווה אותה בעוצמה - בין אם זה מאורע משמח או חלילה כואב - באותם רגעים אין שום אפשרות למבחנה לדבר על שכחת הדבר, הוא חי אותו בכל כוח הגוף, הנפש והשכל שלו, "כל עצמותיי תאמרנה". אבל לכל רגע כזה יש בסופו של דבר גבול וסוף, לכל שבת יש מוצאי שבת. עוצמת החוויה הולכת ומתעמת עם הזמן, ולא לאט הופך אותו מאורע להיות איזה זיכרון מעומעם בתודעה. זוהי משמעות השכחה.

ענייני של הנדר, כמבואר בפנקס י"ג ובמאורות הראי"ה על פסח, הוא לקבע את הרוממות שהתגלתה אצל האדם בדיוק רגע של שמחה גדולה או של צרה חלילה. באותו רגע הוא מרגיש פתאום קרוב לקב"ה, הוא מרגיש כל כולו כמה שהוא תלוי במציאות האלוקית, כמה שה'משפחה עליו חסד או כמה שכל חייו תלויים ועומדים תחת הנהגתו יתברך, ו"רבות מחשבות בלב איש ". , לקבל על עצמו משהו מעבר לסדר הרגיל, מעבר למה שהוא רואה בדרך כלל כמחויבות שלו אל מול נשמתו.

אך ברגע שהברק חולף, ברגע שתרועת החצוצרות פוסקת, חוזרת השיגרה הרדומה והמרדימה, ועוטפת את האדם. "השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים - אבל אנו יודעים שזה מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי-אם בחצרות ד '" (אורות, זרעונים א). מצוות הנדר האלוקית איננה נותנת לזה לקרות, היא לא תיתן לאדם מנוח עד שיקיים את נדרו, ובמילים אחרים - התורה מביאה את האדם להמשיך את אותה רוממות אל תוך חייו היומיומיים.

כאשר אדם שוכח, סימן הוא כי חסר לו משהו בחיבור הפנימי אל הדברים. הוא לא חי אותם אלא יודע אותם, וכיוון שהוא לא רואה אותם כמרכז חייו - הוא ודאי נעשה לשכוח אותם בזמן הזמנים, ולמלא את תודעתו בתפיסות אחרים, החשובות לו יותר. על כך מזכירים אנו בחנוכה את רצון היוונים "להשכיחם תורתך". איך אפשר לגרום למישהו לשכוח? אלא שרצון היוונים היה לקרר ולצנן את אש אהבתנו אל התורה, לתפוס את התורה כחכמה אנושית כמו כל חכמות החול של האדם, לבטל את האמונה בתורה מן השמים. אין לך שכחה גדולה מזו.

מה פונקציה השכחה? מעלה גדולה יש בה. אם לא היה בורא הקב"ה את כוח השכחה, ​​היה האדם אוגר אל תוכו את כל הרפש והזוהמה שהיה פוגש בדרכו בימי חייו. "שהזכרון המופלא יזכיר לאדם כל החכמה והטוב שראה אבל גם כן כל הסכלות והרשע" (אגרות הראיה ח"א עמ ' קח). אדם שלא שוכח, קשה לו מאוד לסלוח לחברו על שפגע בו. נדמיין לעצמנו מה היה קורה אם כשהיה חברנו מעליב אותנו, היינו נשארים עם עוצמת הכאב והעלבון לאורך שנים, בדיוק באותה עוצמה שבה חווינו את האירוע באותו רגע כואב. אדם שנפגש בעולם עם רשעות, עם טומאה, מוכרח להיות מסוגל לשחרר את המראות הללו מתוכו, להשאיר אותם בפינת החיים שלו, אחרת תודעת החיים שלו התלך ותתעצב לפי הרוע הזה, הוא יבנה בתוכו תפיסת עולם שאומרת שהרוע האנושי הוא הוא האמיתי, זה הכוח המרכזי השולט בעולם. אפילו ביחס לשיא החיסרון בעולם, קללת המוות שנגראזה על האדם, הביא לנו החסד האלוקי את כוח השכחה, ​​"גראזה על המת שישתכח מן הלב" ,.

אבל כמובן, הצד המעלה והיתרון שבכוח השכחה, ​​יש בו גם חיסרון גדול, שכן כשם שהאדם שוכח את הרע - שוכח הוא גם את הטוב, את היופי, את החכמה והגודל שהוא פוגש בחיים, כמו שבארנו לעיל בעניין הנדרים. כאשר יוצא התינוק ממעי אימו סוטרו המלאך על פיו והוא משכח את כל התורה כולה, את כל התורה שלמד עד כה. אמירה זו של חז"ל מבטאת בבהירות רבה את הקושי הגדול להיות אדם בעולם; איזה צער עצום יש לנשמה ברדתה לתוך הגוף, כאשר מתחבר היצר הרע אל האדם ברגע שננר ממעי אימו, ברגע שהופך להיות ישות עצמאית גדולה בחירה! אם את התורה הוא לומד כאשר נר דלוק מעל ראשו, כאשר הוא נפגש עם האור הגדול שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, "תורה אור", הרי שכאשר הוא יוצא - נפגש הוא עם חושך גדול, וכדברי השפת אמת (מקץ תר"מ) ש"שכחה "אותיות" חשכה ".

לימוד התורה ברחם פירושו חיבור של חיים. העוּבָּר, או נכון יותר לומר - הנשמה, פוגשת את התורה כיסוד החיים, כחלק מהרחם שכל עניינה לגדל את התינוקת ולבנות את שיעור הקומה שיאפשר לו להתגלות בעולם. היציאה לאוויר העולם איננה מבטלת את החיבור הזה, אלא רק משכחת אותו. ומה אם כן התפקיד שלנו בעולם? להיזכר . על כן יש לנו מצווה לזכור בכל ויום ויום את עמד הר סיני, ועל ידי כך "בכל יום יהיה בעיניך כחדשים".

כך כותב הרב לגבי לימוד תורה (אגרות הראיה ח"ג עמ 'עח): "וכיון שכוחות הנפש מתעוררים על ידי התרחבותה של המדה הקדושה של יראת שמים, לאהבת התורה ולחיבת כל דבריה, וההכרה מתגדלת מיום ליום בהרגשת נועם קדשה, ממילא מתאמץ מאד כח הזכרון שבנפש מרב עז החיים שהתשוקה הקדושה של התורה מעוררת בנפש ההוגה בה ביראת שמים אמיתית ".

על הפסוק "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" אומר השפת אמת (שלח תרל"א) - לא נאמר "למען תזכרו את כל מצותי ועשיתם אותם", אלא נאמר רק "למען תזכרו". את מה צריך לזכור? את עצמנו! זיכרון הוא דבקות (שם שלח תרל"ב), דהיינו לחיות את הדבר בעוצמה כאילו הוא מתרחש עכשיו ממש. זה זיכרון אמיתי - לא כמשהו מעומעם ורחוק, מעין ערפל לא מבורר, אלא דבר ממשי, מלא תסיסה, חיוּת ורעננות.

ומכאן - לראש השנה. הגויים קרויים בנביא "שכחי אלוקים" (תהלים ט יח), והשכחה זו הולכת ועוטפת גם אותנו, "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" (דברים לב יח), וכביאור רש"י שם - אתה שוכח את הצור שילדך, אתה שוכח את הא -ל שחולל אותך, שהוציאך מרחם אימך. הקב"ה הוציא אותך מהרחם האלוקית והביא אותך לעולם - ובזה שכחת אותו, התנתקת ממנו, ואיבדת ממילא את מקור חיותך.

אך "היום הרת עולם". ראש השנה מהווה מפגש אדיר עם ההריון, עם העוובריות של העולם. אנו פוגשים את עצמנו ואת המציאות כולה כעובר היושב ברחם אימו ולומד תורה מפי המלאך. כלומר, ראש השנה יש בו סגולה מיוחדת שבה מאירה המחשבה שקדמה לבריאה, המחשבה האלוקית שעומדת בבסיס העולם. הקב"ה ברא את העולם עם מגמה ותכלית, "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". אך הידיעה זו ההולכת ומשתכחת לאורך ההיסטוריה. הטבע, ששולט לכאורה על המציאות ומנהיג אותה בצורה עיוורת וסתמית, הפכה את התהודה האלוקית של האדם, את הידיעה הברורה שכל דבר חי רק מתוך חיבורו המלא עם הנקודה האלוקית ששורה בו, כלומר עם התכלית האלוקית שמכוחה הוא נברא ואשר יש בכוחו להוציאה אל הפועל אם רק יבחר כך.

מהומת החיים משכיחה מאיתנו את עיקרם. השקיעה בתוך מרדף החיים ההוויים, בתוך חיפוש ההנאות הרגעיות והחולפות אשר מלפפות ועוטפות את חושינו, איננה הופכת אותנו לעצור ולהתבונן פנימה. אבל הנשמה לעולם לא תאבד את כוחה. "במעמקי הנשמה האנושית קול ד 'קורא בלא הרף, מהומת החיים יכולים רק להמיר את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עתיקות חייה את הקול הקורא הזה. עצם החיים האנושיים "(מאמרי הראיה עמ '113).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור אותנו ביום הדין, אנו מבקשים בעצם שייתן לנו את הכוח לזכור . אנו מבקשים את הכוח לחיות מחדש בכל רגע ורגע, בוודאות גדולות, את העובדה ש"נשמה שנתת בי טהורה היא ". המסילת ישרים פותח את הספרו בהקדמה ואומר: "אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצרת מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע , וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה ". כך בוחר הרמח"ל לפתוח את הספרו, ובזה הוא מכוון אותנו להתמודדות המרכזית של חיינו - השכחה. אנו יודעים את הדברים אך לא חיים אותם, הם נשארים מונחים בקרן זווית של שכלנו ושל תודעתנו, במקום לעמוד במרכז הווייתנו.

אנו עומדים בימים אלה ומתפללים לקב"ה שיזכור אותנו ויזכיר לנו, יזכיר לנו מי אנו ומה חיינו, ויעורר אותנו לשוב אליו באמת ובלב שלם. " היא לעורר את הזיכרון העמוק הזה בתוכנו, ולחיות אותו שוב.

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה "(רמב"ם הל 'תשובה ג ד).

יהי רצון שנזכה כולנו לימים של רוממות גדולים, של זיכרון עצם חיינו, ומתוך כך תשפיע ראשית השנה על כל השנה הכולה, ונכתב ונחתם לחיים טובים יחד עם כל עם ישראל לבשורות טובות ולחיים של דבקות שלמה.