הרב ליאור בנדט

שבוע עבר מחג השבועות. חג כ"כ קצר מבחינה כמותית, יום אחד בלבד. גם עיצומו של יום 'צנוע' בהלכותיו לעומת פסח וסוכות. מאידך, החג הזוקק את ההכנה המרובה ביותר. מ"ט ימי ספירה וציפייה. יש כאן איכות מאוד עליונה ונעלמת. בלי לצפות כ"כ הרבה אי אפשר לזכות לפגוש אותו.

שבוע עבר מחג השבועות.

חג כ"כ קצר מבחינה כמותית, יום אחד בלבד. גם עיצומו של יום 'צנוע' בהלכותיו לעומת פסח וסוכות. מאידך, החג הזוקק את ההכנה המרובה ביותר.
מ"ט ימי ספירה וציפייה. יש כאן איכות מאוד עליונה ונעלמת. בלי לצפות כ"כ הרבה אי אפשר לזכות לפגוש אותו.
שער החמישים הנכסף. מעמד הר סיני. שמיעת הדיברות. שמיעת הדיבור האלקי.
'מן השמים השמעתם קולך ללמד לעמך תורה ומצוות'. וכל שנה, 'קול גדול ולא יסף' נשמע בקרבנו ומחדש עלינו את כל היחס לתורה באמת כתורת ד',
תורה אלוקית קדושה ותמימה טובה נפלאה ונוראה. וכמו ששונה חג עליון זה בהכנה אליו כך הוא שונה ביציאה ממנו.
בנוהג שבעולם החיים ממשיכים. הרשמים שעברו עלולים לחלוף על ידי רשמי החיים החדשים. אבל אחרי מאורע כזה הדבר לא אפשרי.

ארבעים יום עומדים עם ישראל בתחתית ההר על מנת לעכל. לא לתת למאורע לחלוף. לתת לו להישתל ולהתעכל היטב.
פחות מארבעים יום תמימים והתוצאה תהיה הריסת הרשמים, הקטנתם והגשמתם עד כדי עשיית עגל.
מדובר על עומק נפלא שאי אפשר לקצר בתהליכי קליטתו. יש לו את הקצב המיוחד שלו.
רק אז נוכל לקבל את הלוחות שמהוות 'חפצא' של מעמד הר סיני, על מנת לבנות סביבו ומתוכו את כל חיינו.

כי באמת המאורע הזה איננו רק מאורע של 'נתינת תורה'.
אלא של מפגש עם שורש כל מהותנו, מהות כל חיינו. אי אפשר לנו לבנות משכן אלא אם כן בליבו מונחים הלוחות.
אי אפשר לנו לבנות את מחנה העם כולו אלא סביב אותו המשכן שה'הר סיני' בו.
ואי אפשר לנו להימנות ולבנות את צבא העם וללכת לקראת ארצנו, ארץ חיינו, אלא כאשר המעמד הזה מחייה אותנו, מנביע בנו חשק חיים ועוצמות חיים.

לעכל עומק כ"גדול צריך הרבה זמן. גם עגל ייבנה שם, אבל סוף כל סוף נעמוד במפתן היציאה אל החיים. כ' אייר של שנה שלאחריה והנה עם ישראל נוסע.
הארון והלוחות נוסעים.באים לממש חיים עליונים אלו. וכשאנחנו עומדים שבוע אחרי,
ומתחילים לומר תחנון, ומתחילים לקרוא את סיבוכי הדרך. יודעים אנחנו שזה נובע מגדולת חיינו.
ושעל כן גדולים גם טעויותינו ונפילותינו. התינוק שבנו מעדיף לברוח מבית הספר. כי הדבר עדיין נתפס כעול, כאחריות מפחידה ולא כעונג ואושר.
כשעבוד ולא כחירות וחופש עליון. הרבה יותר נעים כביכול ולכאורה לאכול דגים ושומים בחינם מן המצוות.

אבל יודעים אנו שסוף כל סוף, למרות הנפילות ומתוך כל הנפילות בוודאי נשתייך כולנו בכלל ובפרט לעומק זה שוודאי אין נפלא ומתוק ממנו.
הדרך על סיבוכיה ומשבריה היא היא הדרך ואין בלתה. על כן נשמח בה,
ביודעינו שאין אדם עומד על דברי תורה ואין אדם ואומה עומדים על אמיתת עצמם אא"כ נכשל בהם. השמחה לצאת לדרך. אדעתא דהכי.

שבת שלום