להתאבל על ירושלים

"קרא עלי מועד" אין אומרים תחינה בתשעה באב ובמנחה שלפניו דאקרי מועד (שו"ע תקנד, סע', יב') יום מקודש, מסדר קדושת הזמנים. מצוות עשה מדברי קבלה להתענות בצום החמישי. ומצווה זו, עם כל המצוות, הדינים והמנהגים הנלווים אליה מרוממים אותנו מעל למצבנו הרגיל, ויותר מהמסוגלות הרגילה שלנו. ואנו זוכים להיות ראויים להתאבל על ירושלים והמקדש.

אבלות איננה רק צער על דבר שהיה יכול להיות אחרת, ואף איננה געגועים למציאות שלימה שהיינו חפצים להיותה, ומתגעגעים למציאותה. אבלות היא על שינוי, על חסרון. על מצב בלתי נורמלי, על דבר שאי אפשר בלעדיו.

וכך מספרת הגמ' בסוף פ' חזקת הבתים, שמשחרב בית המקדש רבו פרושים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, מפני שבטלו קורבנות ונסכים. ור' יהושע בחכמתו אמר להם שגם לחם א"א לאכול מפני שבטלו מנחות, פירות מפני שבטלו ביכורים, ואפילו מים א"א לשתות מפני שבטל ניסוך המים.
ובשו"ע (תקנ"א, ס',טז'): "יש מתענים מ-יז' מתמוז עד תשעה באב(!)"

חסרון כ"כ עמוק א"א להבינו מצד הנפש הפרטית. מה ביהמ"ק מוסיף לי? עבודת ד' יותר עמוקה? במה בדיוק? ברור שהאבלות נובעת מהחסרון והשינוי במציאות הכלל. "חסרון רוה"ק בישראל הוא לא חסרון שלמות אלא מום ומחלה. ובארץ ישראל היא "מַחֲלָה מַכְאֶבֶת, שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהֵרָפֵא" (אורות קעא'). עם ישראל בלי מקדש הוא בלי הלב (כוזרי, ב, לב). "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני" - האהבה הלא ממומשת, היוצרת שינוי ובעיות ותסבוכות בכל החיים. כל אדם, עם כל הבעיות הפרטיות, ומשימות חייו הפרטיות, כשעומד מול המקדש עלול לנסות להנמיך את המקדש אל הווה ואל חייו הפרטיים.
ובימים אלו מתרוממים אנחנו מתוקף קדושת הזמנים לחוש את העיקר הזה, את צער האומה לדורותיה, געגועיה לשלמותה, לקרבת אלקים כללית אדירה ונפלאה - את צער השכינה, "אוי לאב שהגלה את בניו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ודווקא רגשות עמוקים אלו מפיחים נחמות, נוסכים כוחות חדשים ותקוות חדשות, להצעיד את עם ישראל כולו ארצו ומדינתו הלאה אל עבר העתיד השלם.
כל קטנות וצרות אופקים ביחס אל מציאותנו - מי אנו ומה חיינו - הכל נמוג ונמס בימים האלו, והצער העמוק מברר לנו את גדולתנו - גדולים אנחנו וגדולות הנה משובותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו (אורות נה').

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

כי ניחם ד' ציון, ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'
ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה

שבת שלום