"שבת הגדול"

בשו"ע בסימן תל' ישנו סעיף אחד בלבד "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו".[1]

וביאר המשנה ברורה "שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת, ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם, והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול".

אמנם טעמים רבים נוספים נאמרו מדוע נקראת שבת זו "שבת הגדול":

על שם שגדול הקהילה דורש בה בענייני הפסח. על שם מילות ההפטרה שקוראים בשבת זו "הנה אנכי שלח לכם וכו' לפני בוא יום ד' הגדול והנורא". על שם שבשבת זו' י' בניסן נכנסו ישראל למצווה הראשונה שלהם, לקיחת קרבן הפסח ועל כן נקראת גדול, כמו "גדול המצווה ועושה". ועוד טעמים אחרים.

הרצי"ה _{(שיחות הרצי"ה, מועדים ב')} מבאר פירוש עמוק נוסף.

ידועים הדברים שקדושת הזמנים נקבעת ע"פ בית-דין, נתן הקב"ה כח לחכמי ישראל לקבוע ולקדש את סדר המועדים והזמנים. וכפי שאנו חותמים בתפילות המועדים "מקדש ישראל והזמנים", ומבואר בגמ' _{(ברכות מט')} שאע"פ שאין חותמים בשתיים, כאן הכונה היא "ישראל דקדשינהו לזמנים".

מכאן יש ללמוד גם באופן כללי, שישראל במעשיהם ועניינם, פועלים ונותנים משמעות לכל סדר חיי האדם ופעלו, מקדשים את הזמנים.

אולם לעומת קדושת המועדים, קדושת שבת קביעא וקיימא, אינה מתחילה מאיתנו וממעשינו, אלא קדושה אלוקית מוחלטת, קבועה ונצחית.

אדרבא, כל קדושת המועדים נמשכת ובאה מתוך קדושת השבת. כל האפשרות והמשמעות של קדושה בזמן, באה מתוך קדושת השבת האלוקית, שהיא "תחילה למקראי קודש". וכפי שכותב הרב זצ"ל _{(אוה"ק ב')} "קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן וכו' בקדושת השבת, תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים".

כל האפשרות להופיע קדושה בזמן, הוא ע"י חיבור וקבלת הארה מהשבת, שהיא יסוד של קדושת הזמנים.

לכן לפני חג הפסח, שהוא הראשון למועדים ולכל סדר הזמנים, אנו מציינים את השבת הקודמת לחג הפסח, וקוראים אותה שבת הגדול, כדי להדגיש ולבטא שהיא הקדושה הראשית המקורית, וממנה ועל ידה נמשכת קדושה גם לשאר המועדים.

כך לשון הרצי"ה שם "השבת הוא "הגדול", הוא תחילה לכל המדרגות, שורש לכל האברים. "השבת הגדול" הוא הכניסה אל יו"ט וסדרי הזמנים. פסח הוא תחילה לרגלים, והשבת שלפני התחילה, הוא השבת הגדול, השורש וההכנה לכל הרגלים".[2]  

בע"ה שנזכה להגיע לשבת ולפסח מוכנים וראויים לקלוט את ההארות העליונות השרויים בהם, ולהתברך יחד עם כל ישראל בזמנים טובים ומועדים שמחים, ולזכות לבניין הבית בב"א.

ברכת שלום וכל טוב לכל הבוגרים האהובים והיקרים ללבנו מאוד.

שבת שלום

[1] יש ששאלו מה בא השו"ע לפסוק בדבריו, ואיזו הלכה בא ללמדנו, ששבת זו נקראת שבת הגדול? וכתב בשו"ת אור לציון שיש שנהגו ע"פ זה לברך בשבת זו במקום "שבת שלום" כבכל שבת, "שבת הגדול שלום" או "שבת הגדול שלום ומבורך", ושכן כתב החיד"א במחזיק ברכה שנהגו לומר כן.

[2] במקום אחר מבאר הרב זצ"ל שעל מנת לבטא את הקשר שבין השבת לפסח, לכן פסח נקרא בתורה גם "שבת" בפס' וספרתם לכם ממחרת השבת.