של נעליך

בהגיעו לשם, פוגש הוא את מעמד הסנה, רואה את הסנה שאיננו אוכל. מרגלא בפומיה של הרב מרדכי זצ"ל, שעיקר הפלא לא היה בעובדה שהסנה לא נאכל מהאש, כי אם להפך – הפלא הוא בכך שהאש בערה אף על פי שלא היה לה חומר בערה בעצם. הנס הזה איננו אלא קריאת הכיוון האלוקית למשה רבנו, להבין מהי תכלית הוצאת ישראל ממצרים על ידו. האש בוערת מצד עצמה! הנשמה עומדת מכוחה העצמי, לא מכוח הנטיות החומריות ומילוי הצרכים הגשמיים של האדם. לא הגוף הוא מרכז החיים והנשמה קישוט ותוספת להם, אלא להפך – "נר ה' נשמת אדם", בערה פנימית אינסופית של שאיפה למעלה, לשמי שמיים, לגובה העליון של החיים – אלו הם החיים האמיתיים, זה מקור כוחו של האדם, זה מקור אושרו, שלמותו והצלחתו. זהו הגילוי הגדול שעומד עם ישאל להביא לעולם.

משה רבנו מבין. "וירא ה' כי סר לראות", הקב"ה מבחין בכך שמשה איננו אדיש למראה הזה. נס הסנה מעורר את משה להבנה עמוקה של מהו שורש חייו, ועל כן הוא קורא אליו "משה משה". מובא בשם הזוהר, כי בניגוד לקריאת ה' לאברהם  בעקידה, בה מופיע פסק בין המילים "אברהם אברהם", הרי שאצל משה אין הפסקה. מה פירוש הדבר?

מבאר רבי חיים מוולאז'ין (רוח חיים על מסכת אבות א א), כי שני השמות מורים על שתי מדרגות של נשמת האדם – הנשמה כפי שהיא בשורשה העליון מצד עצמה, והנשמה כפי שהיא בירידתה לתוך הגוף. אצל אברהם, יש הפסק מסוים בין המדרגות, הנשמה לעולם לא תוכל להופיע באופן שלם ומלא בתוך המסגרת החומרית המצמצמת אותה בעולם. לא כן משה רבנו, "בכל ביתי נאמן הוא" – נאמנות מוחלטת לנקודה העצמית שבו, לנקודה האלוקית שבו. אספקלריא מאירה, ללא מסכים וחציצות.

עצם ההבחנה הפנימית של משה במעמד הסנה, מגלה את מדרגתו הפנימית – "משה משה" ללא הפסק. ברגע שהנשמה איננה מנסה לינוק את כוחה וקיומה מהגוף כי אם להוביל אותו ולרומם אותו – הרי שאין יותר חילוק והבחנה בין מדרגות הופעתה.

מכאן מגיע הציווי האלוקי "של נעליך מעל רגליך". אומר רבי חיים, הנעל מבטאת את הגוף המכסה את הנשמה. הנשמה בגודלה דומה לשיעור הקומה השלם של האדם, אשר רק החלק הנמוך והקטן ביותר שלו מלובש בנעל. כל מה שמתגלה בעולם הזה משיעור הקומה השלם של האדם, איננו כי אם בבחינת נעל ביחס לקומתו של האדם.

אך לא כן משה. משה משיל את נעליו, את הלבוש המכסה ומקטין, ומגלה בעולם את מלוא אורו, עד שכשנולד מתמלא הבית כולו אורה – ללא מסכים, ללא חציצות. וכפי שהכוהנים מצווים לעבוד במקדש יחפים, דהיינו לגלות ולחשוף את פנימיות אישיותם, כך חי משה רבנו בכל חייו. כך מבאר המהר"ל את שמו של משה – "כי מן המים משיתיהו" – משה משוי מהמים, מהחומריות, הוא עומד מחוץ לחשבונות הקטנים של החיים ומכוון את כל כולו לשמי שמיים. מכוח הניסיות הפלאית של מעמד הסנה, יילך משה ויגאל את ישראל מכל מצריו, לגלות שאין הוא משועבד כלל למיצרי הטבע, לחולשות הגוף ולשפלות החומרית – כי אם בן חורין הוא.

שבת שלום!